מה את עושה כאן שאל אותי ג'אד, מטיילת, עניתי אינסטינקטיבית. ג'אד היה עטוף בחאן,הכפיה המסורתית, עינינו היו שיכורות ונוקבות והוא עורר בי סקרנות . ג'אד צחק לתשובתי. הוא שאל אותי מה באמת אני עושה כאן, ברמאללה . באתי לראות, באתי למצוא תקווה לשינוי, עניתי את התשובה הכי קרובה לאמת שיכולתי לענות. מתוך הסבכים של השקרים, הזהות הבדויה והפחד ניסיתי לדלות חוטים של אמת הרי באתי לשוחח ולהכיר ולא לגלם דמות במחזה שהמציאות הפוליטית כפתה עלינו.
הוא אמר שיש תקווה לשינוי כל עוד יהיה מאבק לשחרור, הוא התיר את הכפייה מצווארו הסביר לי מה היא, הסביר לי שעלינו ללחום למען החופש. זו הנקודה בה ידעתי שהכל ישתנה, כל שיחותינו שקדמו לרגע הזה, על האפייה, האמנות , ועל החיים, הפלירטוט המאופק שלנו, הכל יישכח ויקבל תפנית חדה.
כבר לא נהיה שני אנשים שמנהלים דיאלוג בבר אופנתי ברמאללה. אני אהיה הזרה והוא יהיה הקיצוני המתגונן, הקורבן הזועם, הנואם והשונא.
"אני לא אוהב את הזרים, אני לא אומר שום דבר עלייך, במחילה, אך נדמה לי שכולם מרגלים, לאו דווקא לישראל אלא למדינות שלהם. הנהנתי בשתיקה אמרתי שרק הגעתי ואני עוד לא מתמצאת.... "הם שואלים אותי למה אנחנו אלימים" הוא המשיך "למה אנחנו מבצעים פיגועים בתל אביב והורגים גם ילדים, יש לנו זכות להרוג כל ילד כל עוד הכיבוש נמשך" השתתקתי, הצגתי את עצמי כאוקראינית, בכל מאודי רציתי לאמר לו שאני ישראלית, שהבחורה איתה דיבר בדקות האחרונות, שאיתה צחק והסכים היא- היא המפלצת אותה הוא שונא, רציתי לדבר איתו על אלימות כמו שהייתי מדברת עם ישראלי ימני קיצוני, אך השתתקתי, ידעתי שאם אחשף בכל דרך אעמיד את עצמי ואת חבריי בסכנה. ידידנו מרמאללה כבר הרגיש את המתח ורק חיכה לסימן ממני. הזמנו חשבון והסתלקנו.
אחמד, המארח המקסים שלנו התעצב, "זה הערב הראשון שלך ברמאללה והפלסטינאי השני אותו את פוגשת הוא כזה," אמר. לא היתה לי סיבה להתעצב. באתי לראות את רמאללה על כל גווניה ופניה. אחד מהם היה של שנאה, שנאה שכל כך מוכרת לי מהצד השני.
המקף המפריד בין ישראל לפלסטין התארך והפך לדרך שהחלה במזרח ירושלים, עברה בקלנדיה, ונמתחה עד רמאללה. עם הימתחו של המקף הוא קיבל איכויות חדשות, המקף הפך למראה . הקיצוני הימני הישראלי מול בבואתו הפלסטינית, החרדה שלי למראה כל שוטר הדגימה לי כיצד מרגיש כל פלסטיני בכל מקום בארץ. ולרגע אני הייתי הנרדפת, במקום לא לי, חוקית ולא חוקית, פולשת. אך עדיין באתי למקום נכבש מתוך זהות כפויה של כובש ודבר לא ישנה זאת, גם לא לבי הפועם בדהרה במחסום.
גם רמאללה עצמה מחולקת לבבואות, יש רמאללה של חוץ ורמאללה של פנים. בחוץ צנועים, הנשים מכוסות ראש, נשים צעירות לא מתרועעות עם גברים צעירים, הלבוש צנוע והמבט ביישן אך בפנים, במקומות הנכונים, במספר בתי הקפה האופנתיים , בבר המרכזי זו רמאללה של פנים, רמאללה הליברלית, השכבות מוסרות, האידאולוגיה הפוליטית נשמרת אך הדתית נשארת בחוץ כמו נעליים בכניסה למסגד. אפשר לראות נערות בלבוש מינימלי, שולחנות מעורבים, אלכוהול זורם ואווירה קלילה , אפשר היה להגיד שזו בועה מן הסוג האסקפיסטי של תל אביב אך זו לא פריווליגיה שניתנה להם. בועה זקוקה לתנאים אחרים כדי הלתקיים וברמאללה האוויר אינו מספיק יציב כדי שאפילו מעטה דקיק של שאננות ייווצר.
איני יודעת אם הקסם בטיול היה באיסור או בזרות. בידיעה שאתה במקום אחר מחוץ לארץ ובתוך הארץ, בעיר שהיא הדבר הכי קרוב לאורבניות בשטחים, לפחות כך נדמה לי. נהניתי ברמאללה נהניתי מהטיול על מורכבותו, על רגעיו המפחידים, המורכבים, המצחיקים וההזויים.
נהניתי מפאדי שהלין אותנו בביתו, קירותיו היו מלאים בגלויות נוסטלגיות של פלסטין וכרזות פוליטיות, free palestine, boycot israel בווריאציות שונות. והמארח בתחילה מסוייג מעט מהחברה הישראלית, השתחרר עם האלכוהול ועם אווירת סוף הלילה וצחוקו הצטרף לצחוק המתגלגל של כולנו , צחוק של שחרור מתחים, צחוק שעלה מתוך פקעת חרדות וגם מתוך רוח טובה וחברות.
הגעתי לרמאללה עטופה בצמר גפן של ידידות, חברה טובה משמאל ורע שאין כמוהו מימין, אליהם הצטרף המארח, יליד המזרח התיכון, פעיל מקומי , אדם רחב לב ואופקים. הוא לקח אותנו בערב למקומות הנעימים והמעניינים לבלות בהם ובבוקר הוליך אותנו למוקטעה. לא תכננו להיכנס לשם , המוזוליאום לעראפת פתוח למבקרים אך נאמר לנו שיש צורך במסמכים , הפקדנו בידי החברה הבינלאומית מצלמה וחיכינו לה בחוץ.,
אני הייתי חייבת להתחכם ולצלם תמונות באופן סמוי , ממש צלמת עיתונות נועזת. תוך דקה ניגש אלינו חייל פלסטיני ואמר משהו בערבית שנשמע כמו, "מה אתם עושים פה? ניירות בבקשה" אחרי חלופת מספר מילים עם המארח הוא ביקש באנגלית לא לצלם ואמר שאם אנחנו רוצים אפשר לצלם בפנים , לא נותרה לנו ברירה וניגשנו לכיוון השער, התבקשנו להפקיד את תיקינו בכניסה, תעודות הזהות הכחולות שלנו נשארו בידי השומרים, נסתרות בתיקים, ואנחנו נכנסו פנימה. אני במוקטעה, קברו של עראפת. שברי חדשות מתחילת המאה ריצדו במוחי, הצטלמנו בהתרגשות, לא מאמינים שאנחנו כאן, שיא ההסתננות, האיסור הסימבולי ביותר. ביקשנו מהאחראי במקום לצלם את ארבעתנו, לא מאמינים שאנו כה נועזים וחצופים, מנסים לא לצחקק מעצבנות. מנסים להיזכר שאני נמצאים בכל זאת בקברו של עראפת.
לאחר הביקור חזרנו למרכז, העיר היתה הומה ושוקקת בגלל חג הקורבן, לא יכולנו למצוא עיתוי יותר טוב, מכל הכפרים באיזור הגיעו עוד ועוד אנשים, ממלאים את הרחובות המלאים בבלונים מרחפים, גם בדיסנילנד לא ראיתי כל הרבה הליום צבעוני.
השוק שקק, הרחובות נהרו, השלטים דלקו וכל טוב שטף את הרחובות. מנעליים עד קלמנטינות, הדוכנים היו צבעוניים ומפתים ורק הדחיסות והצפיפות פגמו בהנאה. מסביב לכיכר המרכזית נסעה משאית של החזית העממית לשחרור פלסטין הרמקולים זעקו "פלסטין שלנו" ונערים טיפסו על האריות בכיכר. באופן מוזר היתה יותר אופטימיות מאלימות ברגע הזה. רגע של התאחדות , הערבית שלי לא מספיק טובה כדי לקלוט דקויות של אלימות, ולמעשה הערבית שלי אינה קיימת כלל. ייתכן וזה היה רגע רווי בלאומנות ואלימות אך אני ביקשתי תחת השמיים התכולים, היום הבהיר והככר המרשימה לחוות רגע מלא תקווה, הרי נאמנות מוחלטת למציאות לא היתה מאפשרת אף רגע של שחרור והנאה בטיול הזה ולמעשה בכל החיים המורכבים שלנו כאן.
יש רגעים של שכחה והדחקה ושי רגעים ברורים של דכדוך, חוסר אונים וצער ויש רגעים בהם משהו נוצר, משהו בלתי רגיל- רגעים בהם האדם מתעלה על הפוליטיקה ויוצר קשר מבעד למחסומי השנאה והפחד. יש סיבות רבות להרגיש תקווה וסיבות רבות יותר להתאייש לחלוטין, המסע שלי לראמללה הוא מסע קטן, רדוד ואמיץ בדרכו אך הוא חלק ממסע ההיכרות שלי שיאפשר לי לי לראות יותר מבעד לעינו של האחר, ה-אחר בהא הידיעה, לא האחר הפוליטי, אלא האחר האנושי החברתי. כל כך הרבה מחסומים שמפלגים בינינו, מחסומים של לאום, מגדר, של היסטוריה ושל בטון, חציית המחסום ביני לבין האחר לא מחייבת תעודת זהות כחולה, או נסיעה לרמאללה אך היא מחייבת מעבר על החוק מעבר על פני המוכר ובטוח, ערעור על הפקודות המוטמעות בנו. והשכר לאחר החצייה, לאחר רגיעת הלב הפועם, לא יסולא בפז, זהו השכר של חציית הגבולות והמקפים.
*עוד על הטיול אפשר ומומלץ לקרוא אצל חברי למסע, יובל בן-עמי
רשומות
