יום שלישי, 28 באוקטובר 2008

אהבה דליקטס

אתמול קבעתי עם יובל ומאיה לארוחת ערב אצלי. תכננתי להכין פסטה עם עוף ברוטב קוקוס ובזיליקום (אני חובבת מתכונים משונים). בשמונה , עת יצאתי מהגלריה, נזכרתי שאין לי עוף בבית. זו יפו, חשבתי לעצמי, הכל פתוח עד מאוחר, אך אבוי אף לא אחת מן הקצביות לא היתה פתוחה.  גם חינאווי על קבביה המהוללים הפנתה לי גב מסורגי אלומיניום עצובים.

 

השעה היתה כבר שמונה וחצי, התקשרתי ליובל "איפה את? כולם כבר פה חוץ מהמארחת" מי זה כולם? "צ'יקי ליבסקר ושירלי " מסתבר שצ'יקי וליבסקר הלכו לאכול במסעדת האחים מהפוסט הקודם, ואיכשהו הגיעו ליובל שהגיע אליי. הם טענו שהפעם היה פחות טעים שם, אצטרך לבדוק את הנושא שוב.

"יובל, אני בצרה, אני זקוקה לעוף!" , יובל בן עמי, היפואי הותיק, אמר בביטחון בקולו הנמוך והרועם "אל דאגה, יש רוסקי דליקטס. רדי על יפת, לפני בת ים יש תחנת דלק 'סונול' ובתוכה מסתתרת חנות מעדנים רוסית, שם תקני עוף ותביאי לי שלוש מהבירות הכי אקזוטיות שתמצאי"

 

לפני כשמונה שנים, כשעוד גרתי עם הורי ברחובות, נפוצה שמועה בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר שנפתחה חנות רוסית בראשל"צ. אני זוכרת שנסענו במיוחד לאזור התעשייה בראשון לציון לחנות הראשונה של טיב טעם. אני זוכרת שראשנו הסתחרר, כל כך הרבה נקניקים גבינות, מעדנים ואלכוהול במקום אחד! היינו כשיכורים (גם טעימות הוודקה עזרו) והעמסנו את עגלתנו בכל טוב.

מאז טיב טעם הפכה לרשת מפלצתית, יוקרתית, נקיה ומצוחצחת, ואפשר לקנות שם היום אפילו  אצות לגלגול סושי.

רוסקי דליקטס היא בדיוק מה שטיב טעם היה בהתחלה, חנות מעדנים רוסית מורחבת. היא לא כל כך מצוחצחת וחלק מהעובדים לא מדברים מילה בעברית, אך יש בה מגוון בלתי אפשרי של נקניקים, גבינות ובירות. בקבוק אחד מן הבירות בצבץ מן המדפים, צבעיו היו כחול וירוק והוא נראה כל כך סובייטי שלא יכולתי שלא לקנותו, על התווית התנוסס ברוסית השם 'ז'יגולבסקיה' בירה מוסקבאית.

 

לקחתי את השלל ורצתי לביתי לקבל את האורחים. צ'יקי וליבסקר ישבו בסלון, יובל קצץ סלט מופתי ומאיה היתה בדרכה אלי. תוך חצי שעה מאיה הגיעה, צ'יקסקר עזבו, התקנו ארוחה מפוארת וישבנו לאכול.

בזמן הארוחה דיברנו על אהבה, על הקשרים הרומנטיים שנפרמים ונרקמים בחיינו. אמרתי ליובל שהוא לובש את ליבו על שרוולו, ושזה ראוי להערכה, יובל אמר שהוא מקווה בקרוב להחליף חולצה.

 סיר פסטה, קערת סלט ושלושה בקבוקי בירה לאחר מכן הגשם החל לזלוג, יובל שנתקע בביתי לקח את ספר השירים הלא מוצלח של עמוס אטינגר "רבע לפני חצות" והחל לקרואו בקול, "רבע לפני ספר שירים" היה שם יותר מתאים, העיר. אבל אותי, שירה כמעט טובה, מצחיקה ממש וכמו קשר אהבה לא ממומש, היא גורמת לי לחשוב מה היה יכול להיות, אם היינו משנים משפט, תזמון או מתקנים טעות, איזה שיר מפואר יכול היה להיות. ויש שירים שלא משנה מה תעשה איתם הם לא יהיו שיר אף פעם. אולי פזמון אבל אפשר לקנות אותם בספריה של האוניברסיטה תמורת חמישה שקלים ולבדר בהם את האורחים- איך זה מקביל לאהבה? אני לא יודעת, אבל הכל מקביל לאהבה באיזשהו אופן.

 

רוסקי דליקטס (מעדנים רוסים )- רחוב יפת ,תחנת הדלק סונול טלל, רחוב יפת לכיוון בת ים מדרום לבתי הקברות.

 

יום שני, 27 באוקטובר 2008

נפגשנו כך

לא תכננתי לעבור ליפו, זה פשוט קרה. חיפשתי דירה בשיא העונה והיו לי דרישות בלי מתפשרות. רציתי חניה צמודה, בית מטופח, שיקבלו את הכלבה שלי, ושכ"ד סביר. רציתי לגור רק בין השדרות (בן גוריון ורוטשילד), אחרי שנה בפלורנטין רציתי לחזור למרכז.

אבל אז זה קרה, ראיתי בהומלס מודעה עם בית יפהפה, בית כמו שתמיד דמיינתי, עם רצפות מצויירות, תקרות גבוהות, קשתות ועמודים. באתי לראות והתאהבתי אך היססתי עד מאד. יובל, השכן המיועד, שיכנע אותי שכדאי. שאני אהנה כאן, ושבנוסף, הוא נמצא באיזור.

 

לא תכננתי לגור ביפו, לא ידעתי עד כמה היא קסומה. לא ידעתי שכשאצא לשדרה מעבר לפינה אמצא חנויות תבלינים, קצביות, מאפיות, מעדניות קטנות ומשובחות שפתוחות גם בשבת וגם מאוחר בלילה. לא ידעתי שהמלבי הטוב באיזור נמצא מעבר לפינה ושחומוס אבו חסן הוא לא האופציה הקולינארית היחידה.

 

אני מגלה את יפו לאט לאט, יום אחרי יום, סמטה אחר סמטה

 

ביום שבת לפני שבוע נפגשתי עם צ'יקי, אהרון שבתאי והלן בקפה 'פועה' המקסים בשוק הפשפשים, הקפה היחיד  בו אתה יכול לקנות את הכלים מהם אתה אוכל/ שותה ואת הכיסאות עליהם אתה יושב.

 הצעתי שנלך לחוף הקשתות,(חוף הריף הנמצא על הגבול בין שכונת עג'מי לג'בליה).  זהו ללא ספק החוף היפה בגוש דן. בצידו הדרומי צוק ומעבר לו טיילת בת ים , מצידו הצפוני עבודות בנייה להמשך הטיילת ובמרכזו חומות וקשתות. מאחוריו נפרשת שכונת עג'מי- מקום בו הבתים תלויים טלאי על טלאי, חלקן פנינות ארכיטקטוניות וחלקן חורבות. אומרים שעוד 10 שנים כל השכונה תהפוך לנווה צדק ועג'מי תאבד את קסמה. אך עד אז אני מתכוונת ליהנות ממנה.

לאחר רחצה בים עלינו למסעדת 'באבאי' הצמודה לחוף, ישבנו על הבר שצופה לים, התבוננו בשקיעה ושתינו כוס תה עם נענע. זו מסעדת דגים מאד חמודה והאוכל בה נראה לא רע וקצת יקר. הישיבה על הבר סיפקה לנו חוויה לא רעה בעבור 10 שקלים.

 

מן החוף עלינו לבקר חבר של צ'יקי שגר בסמוך וזכינו להשתרע על מחצלות במרפסתו ולשתות עוד תה, הפעם מלואיזה ולימונית אשר קטף מחצרו, לצד התה היו גם קפה מצויין ותמרים טעימות. אחת האורחות בבית החבר עובדת ב"סדאקה רעות" ארגון המפגיש ערבים ויהודים, אני אמרתי שארגונים זה נחמד. אך לבקר חבר בספונטאניות, לשתות אצלו תה ולקשקש זה הדו- קיום האמיתי.

 

כשיצאנו משם ביטננו עוד קרקרה, ההליכה משוק הפשפשים לחוף (כ25 דקות) עייפה אותנו ועצרנו במקום הראשון שניחוחות מזון עלו ממנו. בפינה עמד מזנון קטן מואר בפלורסנט, כיסאות כתר עמדו בחוץ וריח של בשר עלה ממנו. במקומות כאלו אתה מהמר, זה או  אלוהי או קלקול קיבה.

הימרנו ואני שמחה שכך. תמורת 20 ₪ לבן אדם אכלנו כיד המלך, שיפודים, סלטים וחומוס מהטעימים שאכלתי. אני מעדיפה מסבחה אך החומוס שם היה כה חלק וקטיפתי שלא יכלתי להתנגד לו.

למקום קוראים "מסעדת האחים" והוא נמצא ברחוב "אסף הרופא" בשכונת ג'בליה.

 

משם הלכנו ברגל לביתי וחתמנו את היום בקפה משובח, החברים היו צריכים לאזור כוחות כדי לחזור ל"עיר". ואני הלכתי לקנות אופניים כדי שאוכל לדווש אחרי המקף ולגלות עוד אוצרות נסתרים.


פועה- רבי יוחנן 8, שוק הפשפשים

חוף הריף - דרומה על יפת, ימינה אחרי גלידה אנדרי, אחרי השגרירות הצרפתית אלכסון ימינה דרך הפארק.

מסעדת האחים- אסף הרופא